חדשות

עד היום, תחום אחריות האנוש באינטראקציה עם אוטומציה נידון מהצדדים הפילוסופיים, האתיים והמשפטיים בלבד בזמן שניר דואר, דוקטורנט במחלקה להנדסת תעשייה, תחת הנחייתו של פרופ' יואכים מאייר, בוחן אותו לראשונה מתוך זווית ראייה של הנדסה קוגניטיבית. ניר ופרופ' מאייר מפתחים מודלים ומדדים מתמטיים-סטטיסטים המאפשרים לכמת בצורה אובייקטיבית את "אחריות" האדם המפעיל או מפקח על מערכות  אוטומטיות מתקדמות. בנוסף לפיתוח תאורטי, הם  מבצעים ניסויי מעבדה נרחבים, בהשתתפות עשרות סטודנטים מהמחלקה להנדסת תעשייה, בהם הם בוחנים עד כמה התאוריה שהם פיתחו יכולה לחזות  התנהגויות אנושיות בפועל.

המודל התיאורטי לכימות אחריות (ResQu) של אינטראקציה אנושית במערכות אוטומטיות שניר פיתח מתבסס על  תורת האינפורמציה. הניתוח מגלה שבפועל במקרים רבים האחריות התורמת של האדם הינה נמוכה, גם כאשר לכאורה מוקצים לאדם תפקידים מרכזיים. לפיכך, המדיניות המקובלת כיום של שמירה על "אדם בחוג", ושימוש בבקרה אנושית משמעותית, הינה מטעה ולמעשה לא יכולה להכווין את קביעת המדיניות על האופן בו נכון לערב בני אדם בתפעול ובקרה של אוטומציה מתקדמת.

"מודל האחריות שלנו יכול לשמש בעת קבלת החלטות לגבי עיצוב המערכת ולסייע לקביעת מדיניות ולהחלטות משפטיות בנוגע לאחריות אנושית באינטראקציה עם מערכות אוטומטיות מתקדמות" מסביר ניר. "הדרישה להשאיר לאדם תפקיד בתפעול או בקרה של מערכת אוטומטית לא מבטיחה שבפועל תהיה לו יכולת תרומה משמעותית. המחקר שלנו מראה שלאדם יש אחריות תורמת רק במקרה שיש לו יכולת מסוימת המשלימה או עולה על זו של המערכת האוטונומית, באמצעות איזשהו יתרון אנושי מובהק או מקור מידע ייחודי אחר שלמערכת הממוחשבת אין".

הניסויים שלנו הראו שכאשר אנשים  נעזרים באוטומציה מתקדמת שיש לה יכולת העולה בהרבה על  שלהם, הם נוטים להתערב יותר מהנדרש, מבצעים שגיאות, ולמעשה פוגעים ברמת הביצועים המיטבית שיכלה לספק המערכת האוטומטית לולא מעורבותם.

נשאיר אתכם עם שאלה למחשבה: מה תהיה אחריות האדם כשהיתרון האנושי יישחק. עם התפתחות טכנולוגיות AI, המעורבות האנושית המשמעותית במערכות אוטונומיות תלך ותפחת, כמו גם היכולת האנושית לפקח עליהן, ואז, מה יהיה הטעם להכניס לתמונה אדם אם תפקידו העיקרי יהיה רק לחטוף את האשמה במקרה של תקלה?

עוד על המחקר של ניר דואר

לכתבה בעיתון הארץ

אלה שמתאהבים בבעיה הם אלה שממציאים לה פתרון

מחקר חדש של ד"ר אבינועם רבינוביץ, מבית הספר להנדסה מכנית בפקולטה להנדסה אוניברסיטת תל אביב חוקר הטמנת פחמן דו-חמצני במאגרים תת קרקעיים עמוקים במטרה לבסס שיטה להפחתה מאסיבית של פליטת גזי חממה.

נזקי שינוי האקלים

רבות מדובר על ההתחממות הגלובלית והשפעותיה. מידי שנה מתפרסמים נתונים על ידי הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים המראים שהטמפרטורה הממוצעת העולמית עולה כ-0.8 מעלות מאז התפתחות התעשייה וצפויה להמשיך לעלות (בעשורים הקרובים תגיע ל-1.5 מעלות מעל זאת שלפני התיעוש).

תופעות מדאיגות הנלוות לעליית הטמפרטורה הן המסת קרחונים, עליית מפלס האוקיינוסים, בצורות, גלי חום, הצפות, שריפות ענק ועוד. ההשפעה האנושית על ההתחממות הגלובלית היא ככל הנראה קריטית! 

כמות הפחמן הדו-חמצני (CO₂) המצוי באטמוספירה עלתה באופן חד בעשורים האחרונים והיא כמעט פי 2 מהממוצע במאות אלפי שנים האחרונות, וזאת כתוצאה משריפת דלקים פוסיליים (הדלק הפוסילי כולל שלושה סוגי חומרים: פחם, נפט וגז-טבעי). יש הטוענים שהמשך הקיום האנושי תלוי ביכולת שלנו להפחית את ההתחממות הגלובלית, ובפרט הפחתת פליטת הפחמן הדו-חמצני.

מטמינים את פליטת הפחמן הדו-חמצני עמוק באדמה

אחד הפתרונות שיכולים להוביל להפחתה מאסיבית של פליטת הפחמן הדו-חמצני הוא הטמנתו במאגרים תת קרקעיים עמוקים כגון אקוויפרים מלוחים שאינם בשימוש. התהליך מורכב משלושה שלבים: ראשית, פחמן דו-חמצני  נאסף מהאטמוספירה או ממקורות כגון תחנות כוח ומפעלים. שנית, יש צורך בשינוע של הפחמן הדו-חמצני אל נקודות המתאימות להחדרה. לבסוף, הפחמן הדו-חמצני  מוחדר למאגרים תת קרקעיים דרך קידוחים במטרה לאגור אותו למשך אלפי שנים. הטכנולוגיה הזאת יושמה במספר פרוייקטי אב-טיפוס ואף באופן מסחרי בפרוייקטים בודדים, המפורסם שבהם נמצא בשדה הגז סלייפנר שבנרווגיה.

​

כלוא באדמה

מטרת המחקר היא להבין את התהליכים שיעבור הפחמן הדו-חמצני  בעת שישהה במשך אלפי שנים יחד עם מים מלוחים באקוויפר שבעומק האדמה. הכוונה היא לוודא שהפחמן הדו-חמצני  אכן ישאר כלוא ולא יחלחל חזרה למעלה (ה- CO₂  קל יותר מהמים!) ויגיע לאטמוספירה דרך סדקים בסלע התת קרקעי. כמו כן חשוב להבין מה הלחצים שיתווספו למאגר על מנת לבצע את ההחדרה באופן מבוקר כדי שלא יהיה סידוק ושבירה של הסלע. המחקר נעשה באמצעות מודלים תיאורתיים ונומריים, הכוללים סימולציה של זרימה במאגרים או הדמיה של דגימות סלע הנלקחות מהמאגר, דבר המאפשר הבנה מעמיקה של התהליכים הפיסיקליים.

פרסום מאמר

המאמר של ד"ר רבינוביץ פורסם במגזין Journal of Petroleum Science and Engineering. מעבר למאמר

פרופ' הדס ממן, ראשת התכנית להנדסת סביבה בביה"ס להנדסה מכנית, התראיינה השבוע ע"י צוות ynet במעבדה שלה לחקר טכנולוגיית המים.

הדס הסבירה בראיון איך היא וצוותה מנסים להתמודד עם האתגרים הגדולים הניצבים בפני העולם כיום – בעיית הנגישות למי שתייה. פרופ' ממן חוקרת כבר שנים את המים המזוהמים בהודו שהורגים חמישית מהילדים עד גיל 5.

בהודו היא חוקרת דרכים יעילות למניעת זיהום שנגרם מתשטיפים ממזבלות פתוחות (open dump) ומחלחל למי תהום ומי שתייה. ממן קוראת לזה פשוט "המיץ של הזבל". בהודו זוהי שיטה נפוצה לסילוק פסולת מוצקה: העברת האשפה לאתר פתוח, ללא כל ניהול או טיפול בה. לאשפה הזאת יש אינטראקציה עם מים, בעיקר בתקופת הגשמים, אך גם בקיץ, כשהנוזלים מחלחלים דרך המזבלות, והתוצאה היא שפכים מזוהמים מאוד שנקראים תשטיפים. אלה רעילים מאוד וכוללים מתכות רעילות, כלור אורגני, אמוניה, שאריות חומרי הדברה וכימיקלים.

הכנסו לראיון: "מעניין אותי להתעסק במקורות מים מזוהמים" באתר ynet להמשך קריאה.

​

אלה שמתאהבים בבעיה הם אלה שממציאים לה הפתרון