מאז החל משבר הקורונה, מפרסמות הרשויות הנחיות והגבלות לאזרחים, אשר מטרתן לסייע בהאטת קצב התפשטות הנגיף. עם זאת, לא תמיד ממלאים האזרחים אחר ההנחיות ופועלים על סמך הבנתם ושיקול דעתם. כעס רב מופנה כלפי אותם אזרחים או קבוצות שלא משתפות פעולה עם ההנחיות, ובמקביל רשויות החוק נערכות לאכוף את ההנחיות ביד נוקשה.
מי בעצם אשם באי ציות האזרחים?
ברור לכולם שבהיעדר שיתוף פעולה רחב של הציבור, לא ניתן יהיה להשיג את התוצאה הרצויה מאותם צעדים קשים וקיצוניים. אך האם נכון להטיל את מלוא האחריות על כשלון זה או אחר של יישום מדיניות הסגר והריחוק החברתי על הציבור? בכדי לענות על השאלה צריך להבין ולקחת בחשבון את ההתנהגות האנושית בעתות חירום. שלא כמו בזמן שגרה, מצבים של לחץ, חרדה וחוסר וודאות יגרמו לאנשים לפעול דוקא בניגוד להנחיות, אם מבחירה, במידה וירגישו שזה הדבר הנכון ביותר עבורם או אם מחוסר ברירה. בכל חברה יהיו אנשים שמשתפים פעולה עם המדיניות ונשמעים להנחיות, אך גם כאלה שלא.
הפער בין התכנון והתחזיות לבין מה שקורה בפועל אכן נובע מחוסר שיתוף פעולה מלא של האוכלוסיה, אך התעלמות מאותם היבטים התנהגותיים וחברתיים בשלב קבלת ההחלטות והטלת האחריות במלואה על הציבור אינה הפתרון. במצבי חירום תפקידם של מקבלי ההחלטות הוא לא רק להיות צודקים אלא לנהוג בחכמה.
אז מה צריך לעשות? איך אפשר לשפר את תהליך קבלת ההחלטות?
ד"ר רעות נוחם, פוסט-דוקטורנטית באוניברסיטת Northwestern (במסגרת המלגה המשותפת לאוניברסיטת תל אביב ו- Northwestern), עשתה את הדוקטורט שלה במחלקה להנדסת תעשייה תחת הנחייתה של פרופ' מיכל צור, ראשת המחלקה להנדסת תעשייה. הדוקטורט שלה עסק בלוגיסטיקה וקבלת החלטות בשעת חירום והוא רלוונטי יותר מתמיד כעת במשבר הקורונה. "הראנו כי במצבי חירום כגון אסון טבע, מגיפה או מלחמה, כאשר שיתוף פעולה מצד האוכלוסיה הוא המפתח ליישום מוצלח של כל תכנית פעולה, שילוב ההיבטים ההתנהגותיים במודלי קבלת ההחלטות הוא קריטי והתעלמות מההיבט האנושי עלולה להוביל לפתרון גרוע בהרבה מהפתרון שיתקבל תחת הערכת מצב מציאותית וכנה. במילים אחרות, במקום לקוות שכל האוכלוסיה תישמע להנחיות, יש לשלב במודלים תרחישים בהם חלק מהאוכלוסיה לא משתפת פעולה ולעדכן את ההערכות של המודלים ואת ההחלטות שמשתמעות מכך בהתאם. עוד הראנו, כי ע"י זיהוי ממוקד של אוכלוסיות מפתח בהן ניתן למצוא קבוצות גדולות של "מפרי הנחיות" וע"י הקצאת תמריצים (כן, תמריצים ולאו דוקא אכיפה) לאותן אוכלוסיות ניתן לגשר על חלק גדול מהפער שקיים בין המצוי לרצוי" מסבירה ד"ר נוחם.
הערכות לאסון
המחקר התמקד בהערכות לאסון טבע כגון רעידת אדמה, ובהחלטות כגון מיקום מרכזי סיוע לאוכלוסיה והקצאת "ערכות הישרדות" לנפגעי האסון. המודלים המוצעים נבחנו באמצעות תרחישים שהתקבלו מועדת ההיגוי הארצי להערכות לרעידות אדמה והמכון הגיאופיזי לישראל. עם זאת, העקרונות המוצגים במחקר רלוונטים ביותר גם לתרחיש של מגיפה כמו מגיפת הקורונה. בעת קבלת החלטות אודות הגבלות תנועה, צמצום שוק העבודה וריחוק חברתי, יש לקחת בחשבון את מידת שיתוף הפעולה של האוכלוסיה עם הרשויות. חשוב לזהות אוכלוסיות "בעייתיות" אשר יתקשו לציית להנחיות כלשהן כבר בעת שגרה וכחלק מתכניות ההערכות לחירום, ולגבש אסטרטגיות פעולה מבעוד מועד. למשל בעדה החרדית כדאי היה לפנות לרבנים המנהיגים עוד בטרם התפרסמו ההנחיות, וביחד איתם למקד את מאמצי ההסברה והפרסום באופן שיהיה אפקטיבי עבור פלח אוכלוסיה זה. דוגמה נוספת היא סיוע בהכשרה והטמעה של פתרונות טכנולוגיים ללימוד תורה וקיום תפילות, ומתן פתרונות לאנשים שצריכים להיות בבידוד ולא יכולים לקיים את ההנחיה לאור תנאי המגורים הנוכחיים שלהם. עבור האוכלוסיה המבוגרת, הקמת מערך מסודר של נציגים שידאגו לספק את כל צרכיהם בזמן הסגר ועבור צעירים הנמצאים בסיכון נמוך ומתקשים לעצור את שגרת חייהם, אפשר להציע סיבסוד שירותים בהם יוכלו להשתמש בזמן או בתום המשבר כל עוד יוכיחו כי נשמעו להנחיות. כל הפתרונות הללו דורשים השקעה כספית וחשיבה מחוץ לקופסה אך סביר להניח כי התועלת מהשקעה זו תשתלם.
"ובנימה אישית – תישמעו להנחיות. ככל שאוכלוסית הצייתנים תהיה גדולה (כפי שראינו במדינות כמו קוריאה הדרומית וסינגפור), כך פחות משאבים יושקעו באותם אלו שלא נשמעים להנחיות והחברה כולה תרוויח מכך. זו אומנות הציות" מסכמת ד"ר רעות נוחם.
קישור למאמר
